עפ"י מחקרים 30% מהחיילים הקרביים שמשתתפים בקרבות או אירוע עוברים חוויה פוסט טראומטית (PTSD). החיילים האלה הם החיילים של כולנו. יש לנו חוב כלפיהם כחברה. עלינו לחבק אותם ולסייע להם ככל שניתן, כי אנחנו שייכים וקשורים לאחים שלנו.

המצב כיום הוא שחיילים וחיילות לאחר השירות הצבאי נדרשים להוכיח את פגיעתם מול מערכת שנראה שעושה הכול כדי להקשות ולסרבל.

נוסף על כך ישנה קבוצה רחבה יותר שאינם מודעים לכך שהם סובלים מבעיה נפשית כלשהי. "הטריגר" מתממש לקראת בגרות לאחר כעשור ובשלהי גיל ה-40.

העמותה שמה לעצמה מטרה לאתר ולטפל במקרים אלה, וכך לצמצם את הנכות הנפשית של החיילים שלנו.

הבירוקרטיה שמדינת ישראל סיגלה לעצמה משיגות תוצאות הפוכות – המערכת אינה יוצרת שיח בקרב חיילים קרביים כדי לא "להציף" בעיות, ואולי כדי להימנע מלקיחת אחריות פיננסית לשיקום הילדים שלנו.מציאות זו מוציאה אנשים ממעגל החיים היצרני והופכת את אפשרות שיקומם והחלמתם לכמעט בלתי אפשרית, בין היתר מכיוון שמרכיב הזמן בטיפול בפגועי חוויה פוסט טראומטית הוא קריטי, והזמן שעובר עד לקבלת הטיפול פוגע אנושות באפשרות של החלמתם ולשיקומם.