P.T.S.D

ואז הייתה דריכה , סובבתי את הראש נורתה יריה וראיתי אותו עם הקנה מכוון לכוון הראש ירוי הכל היה מלא בדם, רצתי אליו מצאתי את עצמי בשלולית אדומה. הנשימה נעתקה ויצאה צעקה "קראו לרופא הוא ירה בעצמו" רצתי לכוון ה ש"ג וקרסתי ומאז שום דבר לא חזר למה שהיה קודם הם קראו לזה פוסט טראומה. אני הובהלתי למרפאה כנראה הזריקו לו משהו להרגעה בערב התעוררתי ועמדו לצידי קצינת בריאות הנפש וחוקר משטרה צבאית ששאל הרבה שאלות.

נשלחתי לבסיס הדרכה כדי לעבור קורס חבלה בזמן שלפני הקורס הצמידו אותי לעזור לקצין המבצעים , היו שם עוד שני סמלים וקצין המבצעים, ירון. העבודה לא הייתה מסובכת היה עלי לספק מהמחסן אביזרי הדרכה .האווירה הייתה של תקופת המתנה שבה צריך לעשות את התפקיד.

הכל קרה כמה ימים לפני ראש השנה , כל הבסיס היה עסוק , קצין המבצעים שלח אותי לפקד על החיילים ששמרו בכניסה לבסיס למרות שלא הוסמכתי כמפקד ועברתי קורס מ"כ. בשער הבסיס עמדת הש"ג הייתה מאוישת במפקד ושני חיילים , אחד היה ביחד עם מפקד הש"ג והשני בבטונדה מספר מטרים לפני העמדה כדי למנוע כניסת מכונית תופת. פתאום הופיע עופר, חייל טירון בבסיס ואמר שהוא אמור להחליף את החייל בעמדה הקדמית. ניסיתי להסביר לחייל שאין באפשרותי לעשות עליית משמר ועליו לקרוא למפקד כדי לעשות עליית משמר. החייל נראה מאוד לחוץ וביקש להתחלף מיידית כדי לא להסתבך עם המפקד שלו. ניסיתי ליצור קשר עם משרד קצין המבצעים כדי לקרוא לאחד מהסמלים , לקחו כמה דקות עד שענה מוניר הסברתי את הבעיה מוניר היה מאוד קצר ואמר שאין באפשרתו להגיע .הצעתי להחליף בין הנשקים כדי שלפחות יימסר לחייל המחליף נשק שנבדק, מוניר אמר שזה מקובל עליו וכך היה, לא חלפו כמה דקות ועופר היה ירוי מוטל על נשקו של חברו. כך הסברתי לחוקר משטרה צבאית.

ואז החלה השתיקה. היו כמה פגישות עם לילי הקב"נית שבסופם הוחלט להוריד את הפרופיל שלי. קוראים לזה PTSD אף אחד לא טרח לטפל או ליידע מה זה , אבל הזה הארור כבר היה בפנים עם שתיקות ארוכות לילות בלי שינה חלומות אימה לא הכרתי את עצמי, הנפש התנפצה . ברגע אחד הופיעו פחדים וחרדות ונשימתי לעיתים הייתה נעתקת , השתיקות נעשו ארוכות , פלאש בקים. העבירו אותי לחייל החינוך  ולא יכולתי  לתפקד. זה היה כאילו לחיות בתוך עולם שלא הכרתי. לאחר מס' חודשים הודיעו לי שאני נאשם בגרימת מוות ברשלנות ועלי לעמוד למשפט וכי תהליך החלפת הנשקים לא היה תקין ועלי הייתה מוטלת האחריות.

השבר היה גדול, ילד בן 20 אחראי למותו של אדם. זהו אות קין שילווה אותי כל חיי . המשפט נערך בקרייה,  לאחר כמה חודשים של גהנום צעדתי בשמאל ימין , מולי ישב קצין בדרגת סגן אלוף ובצורה לקונית הקריא את האישום- מודה או לא מודה . הייתי מבולבל וחסר אונים וסיפרתי את שקרה. השופט שמע ואמר גזר הדין אשם העונש נזיפה.

השמיים נפלו , אני אשם. איך אפשר בכלל לשאת את האשמה? זמן קצר לאחר המשפט בדרך חזרה להוריי נטלתי כמות גדולה של כדורים , חשבתי שזה מה שמגיע לי , בבית החולים עשו לי שטיפת קיבה וכאשר חזרתי ליחידה הודיעה לי קצינת כח אדם שאני משוחרר על סעיף של חוסר חיוניות.

כל חיי הבוגרים אחרי השירות ברחתי ממקום למקום שלא יכירו אותי, שלא ייראו את הסבל והקושי . הייתי נע ונד, חיי קשים מנשוא ואת מה שעברתי לא סיפרתי לאיש. הייתי נופל וקם נופל וקם וכאשר נפלתי ברחתי למקום אחר.יום הוא לא יום לילה הוא לא לילה כאשר הופיעו התקפי חרדה הייתי נעלם עד שעובר .

לפני חמש שנים כשכבר לא יכולתי עוד וכוחותיי תשו נשברתי וסיפרתי לפסיכולוגית אחרי שחברי הביעו דאגה ולקחו אותי ברגע של אפיסת כוחות ,שם כבר הסבירו לי מה זה לעזאזל PTSD .

נכון להיום לאחר 5 שנים של מאבק להכרה , מה שלא ידעתי זה שמשרד הביטחון והצבא הם דמגוגיה ושכן משאירים פצוע לדמם את נפשו בשטח. קראו לי בשמות, ניסו בכל דרך אפשרית להתחמק מאחראיות , הייתי שבור ומוכה והלילות כבר לא קיימים אילו האנושיות הייתה בהם, היו מטפלים כבר אז. אני בן חמישים ואחת , מבוגר ועייף , חי בסיוט מתמשך ומבקש שיעזרו לי כדי שלפחות את שארית חיי אוכל לחיות .במקום לעזור, המדינה שאני כ"כ אוהב עוזבת ומתישה אותי . אותה מדינה שמתהדרת בזה שערך האדם הוא מעל הכל משאירה אותי לדמם את נפשי למוות ההרגשה היא שאתה מדמם בשוחה ושכחו אותך הפקירו.

יש לי ילדים שאני אוהב יותר מאת החיים עצמם היום אני חי בבדידותו והכאב קשה מנשוא

כל סבב של לחימה אני רואה אותם צועדים במסדרונות משרד הביטחון מתחננים להכרה ועזרה, ילדים בני 20 שלא חזרו משם וגם לא יחזרו אם לא יטופלו בזמן .הם יהיו בדיוק כמוני , החיים שלהם יהפכו לגיהנום מתמשך חייבים להציל אותם בזמן הם הילדים שלנו אנחנו שולחים אותם לצבא שיחזירו לנו אותם בריאים ושלמים.

היום אני יודע שטיפול ואיתור מוקדם יכול להקל על הילדים שהולכים ליחידה קרבית ועלולים להגיע למקום שבו אני נמצא אני לא חזרתי משם ולא אחזור אני אהיה שם כל חיי, הקשר עם כל קרובי ניתק: הורי איבדו ילד, אחיי אח . הבדידות ממלאת את כל חיי אלה חייו של נפגע PTSD .

אסור לתת לילדים שלנו להגיע למקום הזה משרד הבטחון חייב לשמור על נפשם להמשיך כך חייבים לשנות את החוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *